מכתב ד
ב"ה
לכבוד הרב נבנצאל
שליט"א,
בעניין מה שכתב הרב
שמחילות הר הבית לא נתקדשו, שייך רק למחילות שהיו בזמן דוד שהן בכוונה
לא קדושות. אבל שאר מחילות יש בהם קדושה כי דוד קדש את הרצפה עד התהום.
לא אכחיש שיש כמה
מגדולי האחרונים שסוברים כך. אלא שיש לי כמה ראיות בעד עמדת האחרונים
שסוברים שאין לחלק בין מחילות ישנות למחילות חדשות.
1] הרמב"ם הפוסק שצריך לפרש את דבריו כָּתַב בהלכות בית הבחירה
סתם, שמחילות לא נתקדשו ולא חילק בין מחילות חדשות למחילות ישנות.
2 ] תוספות לפסחים
ס"ז,ב ד"ה מחילות לא נתקדשו כתב:
"וא"ת הא אמר בפ"ב
דזבחים [דף כד.] נעקרה אבן ועמד במקומה מהו כו' ומסיק לעולם פשיטא ליה
דכי קדיש דוד רצפה עד ארעית תהומא קדיש וי"ל דבכיצד צולין (לקמן דף פו.)
מסקינן כי א"ר יוחנן בפתוחות לחול אבל בפתוחות לקודש קודש". ע"כל.
ואם באמת מחילות
חדשות כן התקדשו בעלי התוספות היו צריכים לענות, שהרצפה מתחת לאבן קדושה, כי
הכל קדוש, חוץ ממה שדוד בכוונה השאיר כְּחוֹל בזמן הקידוש.
אלא משמע מתוספות
שגם מחילות חדשות לא נתקדשו, ורק בזכות הַפֵּתָח לקודש, הקרקע שמתחת
לאבני הרצפה [הדומה למחילה] התקדשה.
3] רבו הראשונים [רש"י,רע"ב,רמב"ם
{לפי תוספות יום טוב}מאירי, תוספות, בשם הערוך ועוד, שאמרו
שבית הפרוה נחפר על ידי איש שהיה בימי בית שני [ולא בזמן דוד]. ועל גג בית הפרוה,
במקוה, הכהן גדול טבל בקדש ביום הכיפורים.
והסביר תוספות בכמה
מקומות [עיין לדוגמא, תוספות יומא לא,א ד"ה וכולן בקודש ע"ג בית הפרוה.]
שאף על פי שעליות לא נתקדשו, אבל מחילות שבנויות בקודש [ופתוחות רק לחול]
שגגותיהם שוים לרצפת עזרה, תוכן חול וגגותיהם קודש לכן טבלו הכהנים על
גג בית הפרוה.
הוי אומר, שגם מחילות
חדשות לא נתקדשו.
ואם תמצא לומר שבכל
זאת, מחילות חדשות התקדשו, בגלל שדוד קידש עד התהום, זה מדובר רק לגבי
העזרה אבל לא לגבי הר הבית ששם דוד לא קדש עד התהום. עיין לדוגמא, במנחת
חינוך מצוה שס"ב אות ג.
וגם האבני נזר כתב
בהרחבה על יו"ד סימן תנ"ה ס"ק ה והלאה כתב שמחילות מתחת להר הבית בודאי
אין להם קדושה. עיין שם.
והציץ אליעזר הביא
מִספר מגיד מראשית שהמנהג היה שנשים וטף בעבר הלכו בכל המחילות בהר הבית
אפילו לאלו שמתחת לעזרה כל זמן שהיה להם פתח שני שלא לעזרה.
ויש לשאול למי שמוכן
להקל בעניין מחילות, דווקא למחילות שמתחת להר הבית ולא מתחת לעזרה, כיצד
נוכל לקבוע גבול בין הר הבית לעזרה?
ויש להשיב שיש שטחים
מהר הבית שודאי ניתן לקבוע שהם מהר הבית ולא מהעזרה כי הר הבית רובו
מן הדרום ושני מן המזרח וכו'. הוי אומר אחרי שמורידים מת"ק אמה את רוחב
שטח העזרה מצפון לדרום וכן האורך ממזרח למערב, רוב מן המותר יהיה שייך
לדרום ולמזרח.
וכאן אביא דברי המגיד
מראשית במלואו מתוך הנדפס בשו"ת ציץ אליעזר חלק י' סימן א ד"ה +כלפי
זה:
"ובבאי פה צלצ"ח
תובב"א נכנסתי ליסודות שבנה דוד שהם בקרקע הר הבית דרך גלגול מחילות
שהיה המקום צר מאד אין דרך לנטות וראיתי שם חלון שיש לכנסיה של גוים באותו
מקום שקוראים מדרש שלמה וסבור הייתי שמחילות לא נתקדשו אף שבתוך העזרה
ומותר לכל אדם לבא שם שאין קדושתן כקדושת העזרה. אח"כ חל עלי הספק דהא דאמר
ר' יוחנן דמחילות לא נתקדשו היינו מחילות הפתוחות להר הבית אבל פתוחות לעזרה
הרי הם כקדושת העזרה דבתר פתיחתן אזלינן כדאי' בכיצד צולין וכו' ואמרינן בפ"ב
דזבחים גבי נעקרה אבן ועמד במקומה ועבד, פשיטא דכי קדיש דוד עד ארעית תהומא
קדיש, אלמא כל קרקעית העזרה היא קדש וכיון שכן מחילות הו"ל כלשכות בנויות בקדש
ופתוחות לקדש ולחול דכקדש הם. ונראה דהא ליתא, דאם איתא דהא דאמר ר' יוחנן מחילות
לא נתקדשו היינו דוקא בפתוחות להר הבית שאין להם פתח לעזרה כלל, א"כ מאי אריא
מחילות אפילו לשכות ממש הבנויות למעלה בעזרה אם פתוחות לחול תוכן חול ומאי אולמייהו
דלשכות טפי ממחילות אלא ודאי דמחילות אפילו אם יש להם פתח לעזרה לא נתקדשו,
משא"כ בלשכות. ואותה שאמרו כי קדיש דוד עד ארעית תהומא קדיש יש לדחות שרוצה
לומר שאם היו מורידין קרקעית העזרה עד למטה לעשותה עזרה היא מקודשת כקדושת
העזרה כי ההיא דנעקרה אבן ועמד במקומה שהיא מקודשת כאילו היתה שם אבן, אבל
כל שיש קרקע למעלה ברצפת אבנים שהוא העזרה עצמה אז שתחתיו הוא חול גמור אם
לא שפתוח לקדש לבד דלא קדיש דוד כי אם ארעית תהומא לעשותה עזרה. לאחר דבריו
אלה מביא שם המגיד מראשית דעת כמה מפרשים שמבארים דלא כדבריו, ודוחה דבריהם,
ומסכם את ההלכה וכותב וז"ל: עלה בידינו שמחילות לא נתקדשו כלל ואפילו קדושת
הר הבית אין בהן אע"פ שפתוחות לתוכן, דלא נתקדש אלא מה שלמעלה ולא מה שבקרקעיתה,
אבל כשפתוחות לעזרה לבד הן קדש ולא משום שהן תחת העזרה אלא משום שיש להם פתח
שם, דכל הפתוח לעזרה כעזרה הוא, אבל אם הם פתוחים לחול ולעזרה תוכן חול גמור,
ולא דמי ללשכות בנויות בקדש ופתוחות לכאן ולכאן, אלא דמו לבנויות בחול ופתוחות
לקדש ולחול שתוכן חול גמור, משום דאפילו קדושת הר הבית אין להם למחילות, ומותר
ליכנס היום במחילות עפר שתחת העזרות, שאפי' אם היו פתוחים לקדש תוכן חול, ומעשים
בכל יום שנכנסין ליסודות המקדש הקהל כאחד אנשים ונשים וטף, דשם יש דרך מחילות
תחת קרקע המקדש, ולא פקפק בה אדם מעולם אף מי שהוא זהיר שלא ליכנס בהר הבית,
אלא באם יכנס לפני ולפנים יש לחוש למחילות הבנויות בקדש ופתוחות לקדש כי קדש
הם עכ"ל. הרי דעת הבעל מגיד מראשית חלוקה מדעתו של הרדב"ז, וס"ל שלמעשה לא
נתקדשה קרקעית העזרה עד התהום כפי שהיא במצבה, וזה דדוד קידש עד תהומא הוא
רק לעניין זה אם חופרים ומגלים ממנה על פני האוויר, אבל כל עוד שמכוסה למעלה
ברצפת אבנים, כל מה שלמטה, לרבות מחילות. לא נתקדשה עדנה והוא חול גמור, ומתוך
זה ס"ל גם זאת דכל שלמחילות שמלמטה יש לה פתח פתוח לחול אזי דינם כחול אפילו
אם יש להן גם פתח פתוח לקדש, כדין לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש ולחול שתוכן
חול גמור, ורק אם פתוחות לעזרה לבד תוכן קדש דכל הפתוח לעזרה כעזרה היא."
עוד תקדים שמעיד
שאין קושי להתיר למעשה את הביקור המחילות הר הבית לציבור הרחב, מצאתי במעלין
בקודש כרך ט' עמוד 177 שעסק במחילה שגילו בחפירות על יד הכותל מתחת להר הבית
:
"שעתיים תמימות עשיתי
עם הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף שליט"א, שבא בלווית אחד הדיינים המפורסמים
לדון בשאלת המחילה, וחפירות מזרחיות. סוכם להתיר בשופי כניסה לאולם הנ"ל
וכן לפתוח את כל הפתח, כן יש להקים בית כנסת ולהציב ארון קודש וכו' ובאשר
לחפירות דנתי אותו בסוגיה הלכתית מעמיקה הדנה בקדושת המחילות. והוא ביקש
סיכום רעיונותי בכתב....
שוחחתי ממושכת גם
עם הרב שלמה גורן שליט"א שביקר גם הוא במקום ומסרתי לו על שיחתי עם הראשון
לציון. הוא הגיב שלו ברור שמותר לחפור על כל פנים תבעתי (הבעת ) עמדה
משותפת לשניהם שהיא תכונני מבלי לעורר פולמוס משום צד...[ עד כאן דברי
הרב גץ, הרב של הכותל לשעבר]".
בענין החומרה שהרב הזכיר בשם הציץ אליעזר שלא להתקרב בכל השטח
מדרום הר הבית עד הקיר של העיר העתיקה, יש לי ראיה חזקה שהחומרה הזאת
לא התקבלה להלכה. שהציץ אליעזר כתב את החומרה הנ"ל, על סמך חכם אחד שנקרא
בשם אדרת אליהו,[ הרב ריקי ], שהסתכל באבנים מסביב מה שמכונה "שער הרחמים"
והוא רצה להוכיח מהאבנים שהוא מצא שם, שהאמה של קודש היא 1.66 יותר גודל
מאמה של חול.
ואף על פי שניתן
לתת הסברים אחרים למה שאותו חכם מצא שם כמו שהרחיב בעניין זה הרב שמואל ויינגרטן,
בכל זאת הציץ אליעזר כתב שעל פי האמה הגדולה של בעל אדרת אליהו יש להצדיק
את החומרה שהזכרתי לעיל.
ומהי הראיה שהחומרה
לא התקבלה למעשה על ידי גדולי הדור? שידוע שרוב מוחלט של פוסקי ימנו
מתירים לנִדוֹת ולבעלי קרי לבקר בכותל המערבי. וידוע שלרוב המוחלט של
פוסקי ימנו מותר לנדות ולבעלי קרי לנסוע בכביש [המוביל לשער האשפות] שמאחרי
הכותל המזרחי של הר הבית. וכיון שאמה גדולה של בעל "אדרת אליהו" הוא לכל
הפחות 48 סנטימטר כפול 1.66
הוי אומר לכל הפחות 80 סנטימטר [ואולי יותר] וכיון שהר הבית היה ת"ק אמה
על ת"ק אמה. חייב להיות מרחק בין הכותל המערבי לכביש מאחורי הכותל המזרחי
של הר הבית לכל הפחות 400 מטר [80 סנטימטר כפול 500] כדי שיהיה הָוָא אָמִינָא
להצדיק את החומרה של הציץ אליעזר. אבל אין כזה מרחק לכן הרי יש כאן עדות
שהחומרה שלו לא התקבל להלכה.
הרב גם כתב לי "אינני
מאמין שיש פיקוח נפש בכך שאנשים בלתי חמושים יעלו להר הבית. אולי זה
רק יוסיף סכנות".
וכיון שידוע לי שהרב
תומך בגאולת קרקעות באיזורים שהערבים מחזיקים במזרח ירושלים, רציתי להבין
מה החילוק שעל ידו הרב מצדיק "הבלתי חמושים" לבוא באיזורים הנ"ל ולא להר
הבית.
ועוד שבספר "איש על החומה" אנו לומדים שהרב זוננפלד [שלא היה חמוש] ואם אני זוכר נכון גם הרב קוק הקפידו לפעמים ללכת דווקא בדרכים המסוכנות יותר כדי לא לתת לערבים ההרגשה שהצליחו להבריח אותנו על ידי רצח. משמע שדין כיבוש והגנה, שייך גם לבלתי חמושים.
ואולי יסוד החילוק
של הרב הוא דומה למה ששמעתי בשם חלק מתלמידי הרב צבי יהודה קוק. שלעניין
בית המקדש שיטתם כמו סאטמר, בניגוד ליתר ארץ ישראל. והמקור לחלק הוא בגלל
שהגר"א סבר שעניין הג' שבועות, שייך דווקא לעניין בנין בית המקדש [עיין
אוצרות הגר"א ובית מדרשו של הרב צוריאל עמוד 62 שמביא בשם הגר"א לתיקוני
זוהר דף 157 "מושבעים אנו [ג' שבועות, בחומה] לא לבנות
בית המקדש"].
ואין אני מקבל את
החילוק הנ"ל לכמה סבות.
אצטט מהרב כהנא :'צריך
להבין שלמעשה, "שלוש השבועות"
אינן אלא שתים לישראל ואחת לאומות העולם, וחוששני שמעטים מאלה
המסתמכים על דברי הגמרא אמנם ראו את הסוגיא ולמדוה. וז"ל הגמרא: "שלש שבועות
הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה [רש"י: יחד ביד חזקה ]. ואחת שהשביע
הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את הגוים שלא ישתעבדו
בהן בישראל יותר מדאי". ובמדרש נאמר (שיר השירים רבה ב:א[ז] ) "ר' יוסי בר
חנינא אמר : שתי שבועות יש כאן אחת לישראל ואחת לאומות העולם. נשבע לישראל
שלא ימרדו עול המלכיות [ר' יוסי בר חנינא רואה את שתי השבועות לישראל שבמסכת
כתובות – כאחת למעשה] ונשבע למלכיות שלא יקשו עול על ישראל. שאם מקשים עול על
ישראל הן גורמין לקץ לבוא שלא בעונתו'.
הוי אומר השבועה לישראל והשבועה לגויים הא בהא תליא.
מי קבע שכבר הגיעה
העת של בטול הג' שבועות מצד עינוי יתר של הגוים?
כיון שבעבר שמעתי שאנשי נטורי קרתא מעריצים את הר"י ברדאקי.
ורבו וחותנו של הר"י ברדאקי היה תלמיד הגר"א, רבי ישראל משקלוב (בעל פאת
השלחן מראשי המייסדים של הישוב הישן), אביא דווקא מדבריו של רבי ישראל משקלוב.
הציטוט בע"ה אביא ממה שמצאתי בספר גאולה בדרך הטבע עמוד 9,
של ההיסטוריון הדתי אריה מורגנשטרן, ומקורו – יערי, אגרות ארץ ישראל עמוד
352. וזה לשון ר' ישראל משקלוב :"... ואם קצף הוא מעט בעד חטאת עמו הם [הגוים]
הוסיפו יותר ... עולם הקשה קושי השעבוד ועברו על השבועה אשר השביעם ה'
אלקינו שלא ירבו קושי שעבודם על ישראל שלא ימהרו הקץ...."
וגם רבו של ר' ישראל משקלוב, הגר"א בפירוש ב לשיר השירים פרק
ב פסוק ז כתב כעין זה.
וזה לשון הגר"א "והענין כמשארז"ל ג' שבועות השביע הקב"ה כו'
שלא יקרבו את הקץ בענותם את ישראל... ומבקש [מהגויים] שלא ידחקו את הקץ
עד שתחפץ האהבה עצמה כמ"ש במדרש פ' בחוקותי משל למלך שנשבע לזרוק אבן גדולה
לבנו ואח"כ נתחרט ופררו לחתיכות קטנות לזרוק לו כדי לקיים שבועתו". ע"כל.
וראיה נוספת שלדעת הגר"א "השבעתי אתכם בנות ירושלים" קאי על
האומות מצאתי בפירוש ב' של הגר"א לשיר השירים ג,י "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים
-שכל האומות נקראים בנות ירושלים".
גם הרב שלמה קלוגר והרב הלל קולומייער (תלמיד החתם סופר) קבעו
שהג' שבועות הם כעין עסקי חבילה. שביטול השבועה על ידי העכו"ם מבטלת גם את
השבועה שלנו (עיין בהתקופה הגדולה של רב מנחם כשר, עמוד תקע, למקורות).
בספר אוצרות הגר"א
ובית מדרשו עמוד 62 ערך בית המקדש הביא המחבר מספר הגאון החסיד דך רמז.
"ואמר גר"ח ולוזין בשם הגר"א: 'אם נעפיל ונעלה בהר הבית שם רק פעם אחת
קרבן התמיד, הרי זה יהיה כבר הגאולה.'"
הוי אומר, שלכאורה
או שכבר הגיע העת של בטול הג' שבועות בענין בית המקדש או לכל הפחות לגבי
הר הבית והקרבת קרבנות שעת ביטול השבועות כבר הגיעה.
לגבי מה שהעלה הרב
באחד המכתבים "לבושתנו ולחרפתנו הממשלה כבר ויתרה על הר הבית בהסכם עם
חוסיין." אף על פי שזה נכון, אבל עדיין זה לא שחור-לבן לא בעינינו ולא
בעיני אומות העולם עד איזה מדה ויתרנו שם. ויתור הקטן ביותר או הגדול ביותר,
ובמעשינו ניתן עדיין לקבוע הפרשנות לאותו הסכם. הלוא על הניר גם האיגרת של
המן היה קשה מאד לנו. אבל על ידי הפרשנות והחוסר ביצוע של גזירת המן מטעמו
של מרדכי, הגזירה הנ"ל הפכה לבלתי רלוונטי.
וכל מה שכתבתי לעיל
אני צריך רק כעין הקדמה כי על עיקר ההנחה של הרב שיש להתייחס לעליית
אזרחים להר הבית כעליה רק של בלתי חמושים, יש לי שאלה חזקה.
שהרי בספר הצבא כהלכה
של רב יצחק קופמן עמוד מב, אחרי שהרב קופמן קבע [שבדין מומחה שעל פיו
מחללים שבת לצורך פיקוח נפש] "הדברים אמורים בקביעה של מומחי צבא המושתת
על שיקולים צבאיים טהורים. לעומת זאת קביעה שמעורבים בה שיקולים פוליטיים
והערכות מדיניות אינה בתחום התמחותם". בשמך מובאת הערה: "גם שמירת שבת
וכו' אינה תמיד בתחום התמחותם של מומחי הצבא,, ובכל זאת נאלצים לפעמים לסמוך
על שיקול דעתם בהעדר סמכות אחרת, ואנו בזאת בבחינת 'נתנני ה' בידי לא אוכל
קום'".
ואם כן אם שר המשטרה
צחי הנגבי [עד לפני כמה חדשים מועטים] קבע שריבוי עליית היהודים להר
הבית מחזקת את אחיזת ישראל בשטח וגורמת לריבוי מספר השוטרים בהר [ויש
להדגיש לשוטרים כן יש נשק] ולצטט כלשונו "הדבר מחזק את עוצמת התביעה שלנו
בריבונות בהר, במידה ויתקיים בעתיד משא ומתן לכינון הסדר מדיני"; אם כן
מדוע אין זו קביעה מחייבת לשיטת הרב?
ואפילו אם הרב לא
מאמין לדברי צחי הנגבי שעליה של יותר אזרחים להר קובעת מספר השוטרים
החמושים בהר, יש להביא ראיה מצד ההתנהגות של המשטרה בכל הפגנה גדולה
של יהודים בכל מקום בארץ, שעיננו רואות שתמיד יש הרבה שוטרים בהפגנות כאלו.
לכן כמעט ודאי אם האזרחים היו מתארגנים הפגנה גדולה בהר, שהשוטרים היו
באים.
עוד כתוב בספר
של הרב קופמן, עמוד קסב הלכה כ "מותר לחלל שבת גם בפעולות
הסייעות להצלה באופן עקיף בלבד, אם בלי פעולות אלו עלולה להפגע יעילותן
של פעולות ההצלה.
לדוגמה:
מותר להביא בשבת
מזרונים או שקי שינה לחיילים המשתתפים בקרבות נגד האויב, אם לדעת המפקד
פגיעה בשנתם עלולה לפגוע בכושר הלחימה שלהם".
ועוד מובא בספר
הנ"ל עמוד קסג הלכה כג:
"מצוה לחלל שבת
בפעולות שבלעדיהן אי אפשר לבצע את מעשי ההצלה, גם אם הסיבה לפעולות אלו
נגרמות שלא כדין.
לדוגמה:
אם יש צורך להוציא
ציוד מהאפסנאות על מנת לבצע את פעולות ההצלה, והאפסנאי אינו מאפשר להוציא
את הציוד מבלי שיחתמן על התופס המתאים – מותר לחתום על הציוד בשבת (ברור
שיש לנסות לשכנע את האפסנאי לוותר על הדרישה הזו או להציע הפקדת משכון.
אם האפסנאי לא השתכנע, יש לנסות לחתום ביד שמאל ובקשוש בלבד שאין בו אותיות
ממש)."עכ"ל
כיון, שהרב אלבוים
ספר לי שהוא דבר עם ראשי המשטרה, והם הזהירו לו שאם לא יעלו מספיק יהודים
אזרחים, לא יהיה להם אפשרות לבזבז כל כך הרבה שוטרים [חמושים] לאורך זמן
בהר הבית, הלא הדין הוא, לכאורה כמו הדין של אדם החותם בשבת כדי להוציא
כלי הצלה מיד האפסנאי.ועיין פסק דומה לזה בשמירת שבת כהלכתה פרק לב הלכה
נה.
ויש להוסיף שהרב
אברהם קוק, שהוא הבסיס החזק לאלו שמתנגדים לעליה להר הבית גם הסכים שמצווה לחלל
שבת [והוא הדין לעלות להר] כדי לאלץ את הממשלה לבצע פעולות של פיקוח נפש. שהרי
לפי המדריך במוזיאון "בית הרב קוק", הרב קוק טלפן בשבת למזכיר מנדט הבריטי כאשר
הגיעו אליו שמועות על פרעות תרפ"ט בחברון. הוא בקש מהפקיד הבריטי לצוות
למשטרה לירות בפורעים ולהגן על היהודים.
יש עוד להוסיף שמובא
בספר התורה המשמחת על הרב שלמה זלמן אוירבך עמודים 168-169 כאשר יש רמת
סבירות נמוכה מאוד להצלת נפשות, יש להבדיל בין יחיד לציבור, וכאן אצטט:
"איש המודיעין פנה
אל הרב פרבשטין – ששימש אז כדיין – בשאלה הקשורה לתפקידו הצבאי, והלה
חש שהוא צריך לכתפיו הרחבות של הרב אוירבך: ביחידת המודיעין של החייל,
הצליחו 'לעלות' על הרשת תקשורת של מדינת אוייב, ו'לפצח' את הצופן הסודי
בו היא מעבירה מידע. החייל טען בפני מפקדיו, שמאחר והפיענוח כרוך באיסורי
שבת, עליו לפענח בשבת רק שדר הנראה כבעל סבירות גבוהה, שיש לו קשר לישראל;
אך שדר של אותה מדינת אוייב לאיזו מדינה זעירה באפריקה, יפענח רק במוצאי שבת.
מפקדיו סירבו, בטענה שרק לאחר שיפוענח השדר, ניתן לקבוע אם יש לו קשר לישראל.
ר' שלמה-זלמן פסק
בזה פסק דין תקדימי:
כשיש רמת סבירות
נמוכה מאוד להצלת נפשות, יש להבדיל בין יחיד לציבור. ביחיד, יתכן וסבירות כה
נמוכה, אינה מתירה חילול שבת; אך בציבור, תידחה גם סבירות נמוכה כזו את השבת.
כי באדם פרטי, למשל, תיחשב סבירה ומותרת, ביצוע פעולה שיש בה סיכון חיים ברמה
של 1 ל-10000 ; אך מנהיג שיבצע פעולה, המסכנת את עמו ביחס כזה – יֵחשב ודאי
כבלתי אחראי למעשיו! לאותו אחוז סכנה, יש משקל כבד יותר כשמדובר באומה שלֵמה.
לכן פסק הרב, שעל החייל לפענח כל שדר בשבת, משום שהמדובר הוא בביטחון המדינה
כולה".
ויש לשאול, אחרי
ששר המשטרה לשעבר קבע שעליה להר הבית קובעת כמה שוטרים יש שם וקובעת אם נמסור
או לא נמסור את השטח לאויב, האם אין כאן לפחות סיכוי של 1 ל-10000 שהוא צודק?
או שמא כבוד הרב אינו מחמיר בדיני פיקוח נפש כשיטת הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל?
עוד יש לשאול, אם
הרב מפחד לחדש חידוש גדול בעניין הר הבית, האם הרב תומך בעליה כחלק ממשמר
האזרחי? הוי אומר, אם יהיו גורמים במשטרה שכדי להקטין את עומס השמירה
על ההר היו מוכנים, שהרבה אזרחים יתנדבו לשמור שם עם נשק, האם לזה הרב
היה מסכים?
נושא 12:
עליית
הרבנים בעת מלחמת ששת הימים.
בקשר לעליית הרבנים בעת מלחמת ששת הימים.
שיטת הרב שלמה גורן,
המובאת בצפיה כרך ג עמודים 5 עד 7 היה "על אף הסייגים ההכלתיים בכל הנוגע
להר הבית בימים כתיקונם, במצב שהתהווה, שקיים חשש לאבדן הרבונות היהודית
על הר הבית, והנוכחות של יהודים בהר הבית כיום תחזק את הריבונות שלנו שם,
וכן שכן בקורם המופגן של חברי הכנסת בהר הבית בודאי שיוכיח קבל עם ועולם שהר
הבית הוא בריבונות ישראל.
במצב זה ולמטרה זו
לא רק מותר, אלא מצוה קדושה מוטלת עלינו להכנס להר הבית, כדי לחזק את
זכותנו, אחיזתנו והריבונות ישראל".
לפי עיתון הצופה
תאריך ג סיון תשכ"ז עמוד 2 בכותרת שתי השעות הראשונות של הכותל, היה זה הרב
גורן, הנאמן לשיטתו שיזם להביא כמה רבנים חשובים להר הבית בעת המלחמה. וכאן
אצטט:
הרב הראשי פנה לאחד
החיילים הדתיים מתלמידי ישיבת מרכז הרב וביקש ממנו לנסוע ולהביא מיד
אל הכותל את ר' דוד הכהן (הנזיר) ואת רבי צבי יהודה קוק. בשעה שתים עשרה
וחמש דקות התחילו מגיעים אזרחים הראשונים וליד הכותל התפללו מנחה גדולה.
מעתון הצופה תאריך
א סיון תשכ"ז אנו לומדים שהדרך הבטוחה באותו עת להגיע לכותל ולחזור אח"כ
הביתה היה דרך הר הבית.
הכָּתָב א. ולנר
בעמוד 2 מספר "ברטט של קדושה עברנו אתמול דרך הרחבה הנרחבת של מסגד עומר, העומד
על מקום מקדשנו, נזהרים מלהתקרב אל המסגד עצמו בעל הכיפה המוזהבת, מחשש כניסה
אל מקום בית המקדש, וקרבנו את הכותל בדרך אחרת מאשר עשינו זאת בתש"ז עת בקרנו
שם בפעם האחרונה....
הפעם הלכנו בדרך
הקצרה, דרך רחבת מסגד עומר בלי להסתכן...
בקצה הכותל מתרומם
צעיר ומתנתץ את השלט שקבעו הירדנים באנגלית ובערבית "אל בוראק" ע"ש הסוס
של מוחמד. חוזרים דרך רחבת מסגד עומר"...
ובעמוד 7 של אותו
עיתון אנו לומדים ש "2 נהרגו בדרך לכותל" [לכאורה מדובר בשניים שניסו
להגיע שלא דרך הר הבית] כי שם מוסבר "שני ישראלים נהרגו שלשום מפגיעות
צלפים, בנסותם לחצות את הקווים לעבר עיר העתיקה".ובנו של הרב ישראל אריאל,
הרב עזריה, הסביר לי שבכ"ח אייר כולם מודים שמחשש צלפים וכדומה, כל אזרח
חשוב שהגיע לכותל באותה עת היה צריך גם בהלוך וגם בחזור להגיע דרך הר הבית.
יש גם להדגיש שמשמע
מהמקורות שלי, שהרב צבי יהודה קוק הגיע שעות לפני חלק מאזרחי ורבני ישראל
הגיעו לכותל. ואם הוא ממש התנגד שהלכו דרך הר הבית, הוא היה צריך להודיע
ולמחות ובודאי לא לחזור דרך הר הבית לביתו אלא לחכות בכותל עד תום הכיבוש.
יש להדגיש מה שהרב
עזריה אריאל כתב בעיטורי כהנים שלכאורה גם הרבנים הראשיים הגיעו בכח
עצמם, אחרי שהגיע הרב צבי יהודה קוק, לכן קשה לטעון שכולם הופתעו בעת
א' בבת א'. וז"ל: אבי שליט"א אמר את דבריו כעד ראיה. הוא השתתף במלחמה במסגרת
מחלקה שסופח למפקדת החטיבה, שהתמקמה בהר הבית. הוא פגש את הרבנים הראשיים
בשעות אחר הצהריים של אותו היום [כל אחד בזמן אחר, כשהם ללא מלווים. כנראה
הסיעו אותם, כל אחד בנפרד, עד שער האריות ומשם המשיכו ברגל לבד.] הוא ליווה
כל אחד מהם כברת דרך מצפון הר הבית לאורך הצד המערבי, וכשנפרד מהם הם המשיכו
לבד לכיוון שער המוגרבים והירידה לכותל. הרב אונטרמן זצ"ל גם שאל איך הולכים
כאן? (אבי שליט"א אינו זוכר בודאות האם השאלה היתה במובן ההלכתי, הגאוגרפי,
או הבטחוני).
באותו מאמר גם הביא
עוד ראיות ומקורות שהרבנים הראשיים היו בכותל ואם כן גם בהר הבית בכ"ח
אייר. ביניהם ההקלטה ששודרה בקול ישראל, יומן
הבוקר בשעה 7:00, עיתון הצופה, סֵפֶר שנה שנה (בטאון היכל שלמה תשכ"ח)
בסקירה של ארועי תשכ"ז עמ 270, סֵפֶר הרבנות הראשית לישראל – שבעים שנה ליסודה,
חלק ג, יומן הרבנות עמ 1387, ארכיון הרב נסים, ספר תולדות מן ההר אל העם-
תולדות הרב נסים מאת שאול מייזליש ופרופ' מאיר בניהו, עמ' 26, שער האריות,
ישראל הראל ומוטה גור, עמ' 164, ספר המלחמה על ירושלים מאת משה נתן עמ' 336
גם קראתי שח"כ לשעבר
מטעם אגודת ישראל, הרב מנחם פרוש, קבל היתר מפורש ללכת דרך הר הבית,
אבל לא שמעתי מה היו הנימוקים של רבו, ומי היה רבו.
ואולי רבו סבר כמו
הרב י"מ טוקצינסקי [עיר הקודש והמקדש חלק ה] שיש אפשרות לבנין ביכ"נ
לתפילה בהה"ב בזה"ז. ועיין עוד בדבריו להתיר עלייה להר עד החֵיל, בספר
ארץ ישראל עמוד ע"א.
נושא 13: נספח: זיהוי אבן השתיה ע"פ ספר
אל הר המור של הרב יוסי פלאי
"הזיהוי מבוסס על
הקביעה שהסלע שבתוך כיפת הסלע הוא "אבן השתיה", שראשה היה גלוי בתוך
קדש הקדשים בבית המקדש.
קביעה זו מבוססת
על מסורת היסטורית רצופה וארוכה, שהיתה מקובלת בכל הדורות כדבר פשוט שאין עליו
עוררין, הן במקורותינו והן במקורות נכריים. וכן ציינו הנוסעים לארץ ישראל בכל
הזמנים, כמו שתיאר למשל תלמיד הרמב"ן לפני כשבע מאות שנה – 'סביב אבן השתיה
בנו מלכי ישמעאל בנין מפואר מאוד ועשו אותו בית תפילה. ובנו למעלה מן הבנין
כיפה נאה עד מאוד. והבנין על בית קדשי הקדשים וההיכל" (מסעות ארץ ישראל ל -
א. יערי עמ' 53)...
על המסורת המזהה
את אבן השתיה, ממשיכים להסתמך בפשטות פוסקים רבים עד לימנו אנו. כמו שהביאו,
כדבר הפשוט, הב"ח באו"ח תקס"א, הבנין-ציון סימן ב, החת"ס יו"ד רל"ו, בעל החפץ
חיים בספרו ליקוטי הלכות, זבחים נה: ועוד."
בברכה
שלמה שיינמן
|
|
************************* |
תגובת הרב נבנצל
|
|
עה"ק תובב"א |
ולא יחמד איש את ארצך ירושלים |
בס"ד ב' פ' |
שלו' וברכה לכבוד הר"ר שלמה שיינמן שליט"א!
א)
א) הרמב"ם דרכו להעתיק הגמ', ומה שלא פירשה הגמ'
גם הוא לרוב אינו מפרש.
ב)
ב) כל מקום שנחפור הרי הוא פתוח לקדש כמו המקום
ומתחת לאבן שכתבו תוס'.
ג)
ג) צ"ע לענ"ד לדחות דברי הרדב"ז.
ד)
ד) דעת הרב ריקי היא דעת יחיד, וכמדומני לית מאן
דחייש לה.
ה)
ה) הרב זוננפלד לא עלה בלתי חמוש להר הבית לכבוש
אותו.
ו)
ו) העלי' של אזרחים שטבלו וחלצו נעלים, גורמת לעליית
שוטרים שלא טבלו ולא חלצו נעלים. אין זה קירוב הגאולה, אלא ח"ו סבה להגלותנו
מארצנו, כרצון שרון ואבו מאזן.
בצפי' לישועה
צעיר הלויים
אביגדר נבנצל
|
לרשימה
של כל הנושאים באתר |