בס"ד
לכבוד הרב נבנצל שליט"א,
לא זכיתי להבין את תשובת
הרב למכתב האחרון. הרב כתב:
"אינני מאמין שעלי' להר הבית תמנע את
חלוקת ירושלים. אולי ח"ו תביא לשתוף [יש לציין שאות האחרון בתיבה לא ברורה
לי והנחתי שהיא ף] פעולה של המשטרה שלנו ושלהם להכות את המתפללים והעולים.
כך שאין זה ברור לענ"ד שזה ימנע סכ"נ. אולי חלילה, להפך".
נניח
לרגע שיש חשש כזה. בכל זאת אם יש אחד שסובר שהסכנה היותר סבירה או גדולה,
לו ולציבור שלו היא מחלוקת ירושלים למחבלים, ושעליה להר יעזור למנעו, איך ניתן
אסור עליו? הלא במשנה ברורה על או"ח שכט:ו, כתוב כאשר
יש סכנה לעיר ספר, מותר ומצוה לצאת למלחמה בשבת כדי להגן על התבן וקש שלהם.
ואף על פי שיש סכנה שחייל שיבוא להגן על התבן וקש של עיר ספר
ימות, בכל זאת חז"ל התירו. או בגלל שלא להגיב הוא עוד יותר מסוכן לכולם או שהתירו
ליחיד להסתכן להצלת הצבור במדה מסוימת.
בתחומין
כרך כו במאמר של הרב יצחק שפירא ויוסי אליצור מובא עוד בענין הסתכנות בעבור
הצלת הרבים. וזה לשונם:
על חובתו
של היחיד לשאת בעול עם הציבור ולמנוע ממנו כל סיכון יש ללמוד מכוח של הציבור
לכוף את היחיד לבנות בית שער ודלת לחצר, וכן חומה, דלתיים ובריח לעיר [ב"ב ז,ב].
ובכלל, לציבור ולנציגיו יש כח כלפי היחיד, ואפילו ליטול את נפשו, וכמו שפסק
הרמב"ם [הלכות סנהדרין כד,ד]: "יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג
מי שאינו מחוייב מיתה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה." ומכאן
כוחו של המלך לכוף את אזרחיו לצאת למלחמה למען הכלל, למרות שברור שאין מלחמה
ללא קרבנות אדם משני הצדדים. וכך פסק הרמב"ם [הלכות מלכים ד, א-ה]: ושולח (המלך)
בכל גבול ישראל ולוקח מן העם הגבורים ואנשי חיל, ועושה מהן חיל למרכבתו ובפרשיו...
וכן כופה את הראויין להיות שרים וממנה אותם שרי אלפים ושרי חמשים"....
בידי המלך ונצגי הציבור לכוף אפוא לצאת למלחמה, ולא
רק נגד אויבים אנושיים, אלא גם כדי להגן על הציבור מפני איתני טבע, וכמו שכתב
הרש"ז אוירבך [מנחת שלמה ח"ב סי' פב אות יב]: "כשציבור נרדפים מדובים ואריות
אשר צריכים להילחם אתם ולגרשם – אפשר דלבד ממאי דחשיב הצלת נפשות ומצוה על
כל אדם לחלל שבת וכדומה בכדי להציל, אפשר דחשיב נמי כמלחמת מצוה, ואף שאין
לנו מלך ובית דין – מכל מקום יכולין טובי העיר לכוף ולסכן בכך חיי אנשים כמו
במלחמות (אפילו בכהאי גוונא שהיחיד לא היה חייב משום הצלת נפשות). ובעמוד 248
המחברים הביאו עוד בענין סיכון כדי להינצל: "בשו"ת
שבות-יעקב (ח"ג סי' עה) ביאר שהדין נכון גם ביחס לרופא צדיק המתלבט אם לפעול
רפואית מסויימת שיתכן ותפגע בחיי השעה של החולה (למשל: ניתוח מסוכן), אך אם
תצליח, תציל את חיי העולם שלו (החלמה ממחלה קשה). נמצא שמותר לאדם לסכן את חייו
לצורך הצלתו מפני סכנה וודאית יותר...
יש לעקרון
זה השלכות גם מעבר לתחום הרפואי, למשל: מותר לאדם שתקוע במדבר ועומד למות מצמא
להצטרף לשיירה שעומדת לחצות את המדבר, גם אם יש ספק שמא במהלך הדרך יהרגו אותו
אנשי השיירה.
ובעמוד
250 מובא דברי הרב שלמה זלמן אוירבך [ח"ב סי' פג אות יב] :
גם מלחמה נגד מחלות האורבות לחיי האדם הוי נמי כעין
מלחמת מצוה. ואם היינו זוכים שהכל יעשה על פי דעת תורה, אפשר שהבית דין היה
רואה בצורך של נסיון תרופות כמלחמת מצוה של הצלת נפשות. ולכן, בזמננו, אף שלא
נעשה על ידי דעת תורה, מכל מקום כיון שנעשה על כל פנים על ידי מומחים גדולים
ובזהירות רבה, מסתבר שאין איסור להתנדב לכך. עד כאן לשון רש"ז אוירבך.
קבעו הרב יצחק שפירא ויוסי אליצור שאי אפשר לומר שההיתר לנסויים הוא רק עד רמה שבה המנסה עצמו
ירויח, כיון שאם כן ההיתר היה צריך להיות בגלל חיי עולם וחיי שעה של היחיד,
ולא בגלל השותפות לציבור. ההשוואה למלחמה מלמדת שכאן מדובר על ריוח של הציבור,
אף אם היחיד ימות תוך כדי כך, כמו שהתבאר לעיל באשר למלחמה. עד
כאן הציטוט מתחומין.
במכתב הקודם גם הזכרתי
את התקדים של יהוידע הכהן [במלכים ב פרק יא] שמשום פיקוח נפש, התיר לילד ואשה
להתחבא בבית ה' 6 שנים. ואם יהוידע היה מקבל את סברת הרב, הוא היה צריך לאסור.
כי אף על פי שהיה סכנה לילד, מצד שני היה סכנה ממשטרת עתליה שיוציאו את הכהנים
להורג, בגלל שעזרו לאויב [במקרה שהיו מגלים שהילד והאשה מתחבאים בהיכל].
אבל באמת צריך להסיק או בגלל טובת הציבור שהרי הילד היה המלך
מבית דוד או בגלל שהסכנה שלא להחביא היה יותר גדול מן הסכנה שיש מסיוע לאוייב
המשטר, משום פקוח נפש היה מוצדק להחביאו.
גם עצם ההסתמכות על שיקולי פיקוח נפש קצת קשה לי בענין של
תפילה בהר הבית.
הלא בספר דניאל פרק ו אנו לומדים שכאשר המלכות גזר נגד התפילה, דניאל המשיך
להתפלל בפומבי למרות הסכנה ובסופו באמת נזרק לגוב האריות.
הרב קוק הסביר לנו, במשפט כהן תשובה קמח עמוד שנ"ד, מדוע
היה מותר לדניאל להסתכן.
"אבל אצל דניאל הי' הדבר נחשב לשעת הגזירה
[הוספה שלי: שגוברת על פיקוח נפש] ממש. ובענין שתוף פעולה של הנאת עצמו עם
העברה על דת אין מקום לומר, שאנו הולכים לתור, אחרי הסבה הרחוקה, שגרמה להמלך
המאנס לגזר את הגזרה, שדבר פשוט הוא, שכל ממלכות הרשעה, שגזרו גזירות על ישראל
להעבירם על תורת ד', עיקר עיניהם ולבם היה רק על בצעם, כדי שעי"ז תתפשט יותר
מלכותם, שהיתה קשורה עם התקף של הבלי האלילים בהמוניהם, וזה ידוע לכל יודע
משפט דברי הימים. והיה היסוד העקרי להנאת עצמם, ומ"מ כיון שמצאו שההנאה ההיא
דורשת העברת דת בתור העברת דת, כלומר לא רק למלא את המעשה הפרטי שהם יהנו בזה,
אלא שהסבה תהי' מעברת על דין תורה, שכחת הדת ובטולה, בכלליותה או בפרטיה, כפי
מה שראו להם ע"פ צרכיהם, שהי' להם הקוצים בעיניהם ולדברים מזיקים, לדעתם, להשלמת
ממלכתם, מה שישראל מחזיקים בכל עז במעז דת קודש, זה ודאי נחשב בכלל להעביר
על דת".
וגם לפי הסברים אחרים
למסירות נפש של דניאל, לכאורה רובם שייכים גם לענין תפילה בהר הבית בזה"ז
עם טלית ותפילין.
בברכה
שלמה שיינמן
תגובת הרב נבנצל: איני רואה תועלת במהדורה
מחדשת של אירועי עמונה בהר הבית.
ביקרא דאורייתא
צעיר הלוים
אביגדר נבנצל
|
לרשימה של כל הנושאים באתר |